יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

אל חי

אלוהים הוא עצם התורה. עצם החיות, שהיא מקור החיות, שהיא התורה כעיקר ההוראה המשמעותית הנותנת לנו גם משמעות שהתשומת לב שלנו מחפשת אבל המשמעות שלנו היא חלקית. התורה לא כספרים אלא כהוראה. כעצם ההוראה. הקשר בין הוראה למשמעות הוא ששתיהן משפיעות על התשומת לב. נכון הוא שהתשומת לב פועלת ע"פ חוקים אבל במציאות קיימת כבר החכמה וסולמות החוכמה להגיע יותר עמוק ויותר עמוק בה ואין לדבר סוף והרי זוהי נביעת חיים בלתי פוסקת ואפשרותה זהו אל חי.

מכיוון ש"הכול" הוא מה שכל תשומת הלב של כל היצורים החיים תופסים הרי שאפשרות נביעת התורה, אל חי, נותן משמעות לכל תשומת לב להיתפס בה, הוא בורא הכול.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

האל ככוח עליון המתגלה קודם כל במוחות ובגורמים אליהם


"אני"- מילה שהיא מכשיר של השפה להתייחס לאורגניזם העומד מולכם בפרק זמן ספציפי. אין ישות קבועה שנקראת "אני". "אני" נועד בשביל לתאר תיאורים על מצבי עניינים עראיים במשפטים שמניים ולתאר פעולות שהאורגניזם שלפנים עושה בפרקי זמן מסויימים. כמו כן אתה יכול לומר "אתה" כדי להשפיע על האורגניזם העומד מולך לבצע פעולות דרך שימוש במוחו כמבצע פעולות מורכבות אשיותיות.

המח הוא התודעה. מי שחש הוא המוח. המוח חש אדום, ירוק, כואב, שמח וכו'. ואין הכוונה החישה הזאת היא משהו פיזי, אלא שאם צריך לייחס את החישה הזו למשהו או למישהו אזי המוח הוא הכי מתאים לענות על דרישה זו. הרי אין קופסת קיבול שאליה נכנסים רשמי החושים משל היתה זו סלסלת קניות. רק שיש לייחס את החושים האלו למשהו או מישהו כי אחרת מה הופך את זה להיות משהו שאני חש ולא אתה חש או משהו שאף אחד לא חש. ונראה שברור שכשאני מסתכל על מישהו ואני מבין שהוא חש משהו, הרי אני אומר שהוא חש במובן שאני מגיע להסקת קיום המודעות שלו דרך התבוננות בכך שהוא אורגניזם הדומה לי ו"כמו שלי יש רשמי חושים גם לו יש רשמי חושים" ומכאן שאני מגיע להבנה על רשמי החושים שלו מתוך הביולוגיה שלו ובפרט המוח שלו. מכאן שכשאני אומר ש"אני מייחס את רשמי החושים לו" אני מתכוון במילה "לו" - לביולוגיה שלו. מכאן שמי ששייכים לו רשמי החושים הוא האורגניזם הביולוגי. (ובאותה המידה האורגניזם הביולוגי "שייך" לרשמי החושים הספציפיים שלו.) וממילא לא צריך "תודעה" אלא מספיק המוח עצמו.

ידוע לנו באופן אמפירי כי המוח הוא הסיבה לתחושות ולאמונות. ברור הוא שאין דבר מלבד התחשות והאמונות (אין טעם אפילו לדבר על "דבר" שאנו לא חשים אותו ולא מאמינים בו. לצורך העניין גם הדמיון והרגש הם סוג של תחושות) וגם המוח הוא אינו אלא תחושות ואמונות. מכאן שהמוח הוא תחושות ואמונות שהן סיבות לעצמן (המוח הוא סיבה לכל התחשות והאמונות והוא בעצמו משהו שאנו מאמינים שהוא קיים או אפילו חשים אותם. לכן הוא סיבה לעצמו). כלומר כל התחושות - אין להן סיבה שהיא חוצה להן אבל המוח הוא גם סיבה לעצמו מבחינה אמפירית. וחשבתי קצת לתמוה על האפשרות שיהיה דבר מה סיבה לעצמו ואולי לומר כדבר הבא: "העין סיבה לראייה אבל הסיבה אינה לא העין הנראית ולא העין הבאה בדימיון כי הדימיון מגיע מהראיה, אלא העין הבאה מהמישוש, אך עדיין יש להקשות- וכי כל מה שאנו רואים את העין, העין לא סיבה לזה?" ולכן הנחתי שיש דבר שהוא סיבה לעצמו ושהמוח הוא זה, כי הוא סיבה לעצם האמונה שיש מוח ולכל התחושות והאמונות האחרות.

סתם מחשבה להשתעשע בה שאינני מאמין בה-

מכיוון שהמוח הוא סיבה לעצמו הרי הוא עונה לתואר אלוהים. ולכן כלל המוחות הם האלוהים! מבינה יהודית אין עם זה שום בעיה שהרי כבר בחב"ד אנו מוצאים את המושג "נשמה אלוהית" שהיא "חלק אלוה ממש". אני טוען שהמוח של כל אחד מאיתנו הוא חלק מאלוהים ואלוהים הוא סך כל המוחות שהיו שישנם ושיהיו אי פעם בעולם הזה. הרי אלו הם הסיבה לעצמם היחידים בעולמנו. כך מובן למי אנו מתפללים. שהרי מי כבר שומע אותנו? כוח עליון? איזה משהו שאנו לא יודעים להגדיר? משהו שהוא "אינסופי"? הרי "אינסופי" זה משהו שלא שייך בו משהו מוגבל ו"שמיעת תפילות" היא דבר מה מוגדר ולא יתכן שהוא קיים ב"אינסוף".. אלא שרק "סך המוחות" הם אלוהים. אולי סך כל "הנשמות ההאלוהיות" שהן "חלק אלוה ממש" הן האלוה השלם. והרי "אלוהים" הוא לשון רבים ולא אומרים רק ביחיד "אלוה". ואנו מתפללים לאלוהים שהוא שומע אותנו דרך אוזני הבשר שלנו. כלומר שהאלוהים בורא שמים וארץ, הוא המוחות שמפעילים בנו את כל התחושות הקיימות בעולם ואת כל המושגים משמים וארץ, שומע אותנו ומשנה את אישיותנו בכך שאנו, חלק אלוה ממעל, שומעים את עצמנו בתפילה.

אבל גם המוחות הם תוצאה של אבולוציה והיא בתורה תוצאה של גורמים פיזיקליים! אז הם לא יכולים להיות סיבה ראשונה! אלא שבאמת גם אותם תהליכים ספציפיים שהביאו ליצירת המוחות הם חלקים מאלוהים.

אבל ה' אחד! ואילו המוחות והתהליכים הפיזיקליים שלהם הולכים אחד ננגד השני! אלא החלק החש והמאמין אינו הולך אחד נגד השני. אבל ככה אין משמעות למילה "אחד" הרי מדובר בהרבה מוחות! ובהרבה חלקי מוחות! ועוד שהאמונות יכלות לסתור זו את זו! אלא שיש כח עליון שמנהל את המוחות ואת הדרכים להולדת מוחות חדשים ויצירתם בתהליכים ביולוגיים והוא הוא האלוהים האחד. ואין זה סתם לומר שיש כח עליון שמנהל את העולם אלא שהכח הזה מתגלה קודם כל במוחות ובגורמים הפיזקליים-ביולוגיים שיצרו אותם ואח"כ בכל העולם. וממילא אפשר לומר שהוא מקשיב ע"י הקשבת המוח כי הוא קרוב אצלו יותר מסתם חפץ.

יום שישי, 3 ביולי 2015

מוחות מנהלים גופות

בפנימיות נפשי העדינה אני מרגיש בודד, מפוחד ועצור, חושש שמא לא אדע יותר עם אהבה. הבנה הכרחית לתחושה הזו, שמוציאה את החשק לחברות אמת של נתינה, היא כי האדם יכול להתנהל כמו שהוא עם מוחו בלבד. אני רואה סביבי מוחות מנהלים גופות. אל עצמי אני משיח וחושב במילים, שמה שאני קורא לו אושר וסבל לא קיים אצל הזולת.

יום חמישי, 2 ביולי 2015

הייחול להטבה ושאיפתה

לכל אדם יש רצון להיטיב לזולת. זוהי שאיפת החסד. והנה לכל אדם יש גם שאיפה להיטיב לעצמו. ונראה שהשאיפות הללו לעיתים מתנגשות זו עם זו. אך באמת מעל השאיפות הללו יש ייחול. הייחול לטוב העולמי. הייחול הזה הוא ייחול שלכולם יהיה טוב לכלל היצורים החיים ובכללם לאדם המייחל. הייחול הזה באמת יותר חזק מכל שאיפה אחרת בנפש האדם כאשר הוא עולה למודעות. כאשר הברירות האפשריות למחשבה דיבור ומעשה מועלות למודעות בעוד אותו ייחול נמצא במודעות הן מתיישרות על פיו באופן מוחלט. אדם לעולם לא ילך בהתנגשות לייחול ההטבה העולמית באופן מודע. כל המעשים המתנגדים לייחול הזה הם רק כאשר הייחול איננו נמצא במודעות.
היצרים הרבה פעמים מתעתעים בנו בכך שהם מעקמים את מחשבתנו ומרגיעים אותנו כאילו אנו לא פועלים נגד ההטבה העולמית. באופן זה אין פגיעה חזיתית בייחול ההטבה אלא פשוט משוכנעים מערס הנחש שמרמה אותנו לחשוב כאילו אנו פועלים באופן שלא מתנגש עם ההטבה העולמית.
ההטבה העולמית היא כמובן גם אקטיבית וגם פסיבית. המודעות השלמה לייחול הפנימי שבאדם להיטיב גם מובילה את האדם למחשבות דיבורים ומעשים למען ההטבה, וגם להימנעות מהנ"ל כשאלו עתידים לפגוע בהטבה העולמית.
השאיפה להטבה שנובעת מהייחול הנשגב להטבה העולמית, היא השאיפה להטיב לפי היכולת. כלומר השאיפה לנצל את חיי לתפוקה של כמה שיותר טוב. ברור הוא שלמען שאיפה זו האדם חייב לדאוג לכל צרכיו הבסיסיים כי אחרת לא יוכל להיטיב לעולם. באופן אידאלי, בעולם מתוקן מהקצה לקצה, ברור הוא שהאדם חייב לדאוג שיהיה לו כמה שיותר טוב, שהרי האדם הוא חלק מהעולם והייחול להיטיב כולל גם את הטוב של המייחל עצמו, אך בימינו שיש כל כך הרבה מה לתקן האדם הופך בעיקר לצינור- הוא מקבל על מנת לתת. דואג לעצמו לבית, אוכל, חברה, שקט נפשי ועוד כל אחד לפי צרכיו הבסיסיים, רק כדי לתרגם את האנרגיה שהוא מקבל מהם להטבה לזולת.
ככל שאדם ידע סבל בחייו, הרגיש מהם חסדים, תיקן את מידותיו ושליטתו בעצמו, יאיר בו הייחול להטבה ביתר שאת. כי איך מי שלא ידע סבל ירצה להיטיב לסובל?  ואיך מי שלא ידע מהו חסד יתרום לזולתו? ואיך מי שלא תיקן את מידותיו ושלט בעצמו יוכל להתגבר על תאוותיו האגואיסטיות? ואולי גם אפשר לעזור להגיע לשאיפה הזו ע"י העלאה למודעות של אדם עושה חסד ותרם הרבה לעולם, שהציור הרוחני של אותה סגולת חסד אצלו יעורר באדם הערצה כלפיו.
הייחול להטבה העולמית הוא קודם כל הייחול להרבות אושר בעולם ולהפחית את הסבל, שהרי מה יהיה הקריטריון להבדיל בין טוב לרע אם לא כמות האושר והסבל שהמעשה מפחית או מוסיף לעומת אפשרות פעולה (ומחשבה ודיבור) אחרים? שהרי מה טוב בלימוד אם לא ההנאה שבו ושהוא מביא לידי מעשה? וזה האחרון, מה טוב בו אם לא שהוא מתקן את העולם למען יחיו בו ברווחה? ומה טוב באוכל אם לא בהנאה ובבריאות? וזו האחרונה- מה טוב בה אם לא מניעת כאב גופני וחיות האדם שיוכל להנות עוד מהעולם ולהיטיב בו? וכן היצר המיני ורומנטיקה- מה טוב בהם אם לא ההנאה? וגם לרבייה היא מובילה שהיא נועדה להביא אדם שיהיה מאושר ולא אדם סובל. כי מי ירצה להביא לעולם אדם סובל אם לא במצוות הדת של פרייה ורבייה, שהיא עצמה, כלומר קיום המצווה, נועדה להרבות את הטוב בעולם הזה ובעולם הבא ששניהם כמובן נמדדים בהנאה?
מי שהוא צינור להטבה הוא נהנה הנאה עצומה מכך כי הוא מחובר לייחול הנשגב של ההטבה, הוא עושה דברים גדולים בעולם, הוא עושה חסד עם הבריות ולא חסד של נתינת צדקה עלובה לאדם ברחוב, אלא חסד של חיים שלמים, עם ההשפעה הכי גדולה שהוא יכול לה. הרי זהו המיצוי העצמי הגדול ביותר שייתכן לפי ממדיו של כל איש ואיש.
אין הייחול להטבה העליונה שלם ללא החקירה השכלית. כי כפי בכל דבר בחיים אנו נצרכים לחקור חקירה שכלית עמוקה אודותיו, כך ראוי גם שברצוננו לממש את שאיפת הטוב הגדול האפשרי שביכולתנו, נעמיק כיצד לממש אותה.
יש שמאמינים שהם מטיבים לעולם בעצם המקצוע אותו הם בוחרים ולזה הם קוראים קריירה. למעשה, כל קריירה שמתוגמלת בשכר מסתכנת באי תרומה אמתית לעולם. הסיבה לכך שהיא שהרבה פעמים, ובמיוחד אם אין לנו כישרונות מיוחדים מאוד אנו בסה"כ תופסים מקום של עבודה של מישהו אחר. למה הדבר דומה? למצב בו אדם פצוע ושני אנשים רצים להגיש לו עזרה ראשונה (כאשר מספיק רק אדם אחד). עצם זה שאתה סיבה לטובה אינו אומר שאתה מרבה את הטוב בסה"כ. כך בעבודה מקצועית, כאשר אין לך כישרון מיוחד אתה בסה"כ תופס מקום של מישהו אחר. אתה סיבה להטבה אבל אינך מוסיף טובה.
יש לאדם לחקור האם דתו או דתות שנראות לו שהגיוני שהן נכונות הן אכן נכונות וההחזקה בהן מביאה את הטוב המקסימלי לעולם. יש למשל לחקור- האם היו הניסים עליה היא מדברת? והאם אכן התנבאו נביאיה? והאם אפשר להוכיח את קיום אלוהיה? ומה השכר שהיא מציעה? ואם יש הוכחה לקיומו? ולעיתים יש גם להתנסות בחוויית הדת לכדי לבחון אותה.
טעות גדולה היא בקרב בני האדם שמרגישים מאוימים ע"י השאיפה להיטיב כמה שיותר בעולם, כאילו היא תכלה את כל חייהם האגואיסטיים. אכן. לעיתים קרובות מאוד יצטרך האדם לעשות ויתורים למען האושר הכללי, אך ביסודו של דבר בריאות האדם הגופנית, הנפשית והרוחנית הרי היא תנאי להארת אור גדול יותר בעולם. תמיד יש לנסות לשלב את התשוקה האגואיסטית עם האיפה להטבה. לעתים האדם צריך לקבל הרבה לעצמו, אפילו אם אינו יודע למה תכלית הקבלה, רק שמקבל זאת לפי חושיו החזקים, שמאותתים לו שכך הוא יתחבר לשורש הייעוד שתוך תוכו מייעד לעצמו בעולם ע"י הקבלה הזו. אך בכל אופן צריך להעלות השערות האם ייעוד זה יכול באמת להיטיב לעולם ברמה המקסימלית שתתכן. מכל מקום תמיד יש להשתדל לראות איך יטה את כל קבלותיו למען הכלל וישתדל להסב את קבלתו לנתינה כצינור זך שכל מה שהוא מקבל הוא מעביר הלאה.
אסור לצרוך מזון מהמשקים מכיוון שהוא כרוך בהתעללות רבתי וברצח, דבר המרבה מאוד את הסבל העולמי. אפרוחים נחנקים למוות איטי או נגרסים במכונות, מעוותים את מחזור ההולדה של התרנגולת ומריחים ממנה סידן ושוחקים את איברי הטלתה, מגדלים אפרוחים שמנים שאינם יכולים לשאת את משקל גופן ואפילו צולעים, מאביסים עגלים, כולאים תרנגולות בכלובים צרים מכדי להזדקף ולפרוש כנפיים, מגדלים פרות עם עטינים ענקיים שסובלים מדלקות. מעמיסים על פרות נחלבות תנאים קשים עד כי הן קורסות בגיל שנים ספורות כאשר במצב בריא הן היו חיות עד כעשרים שנים. מחזיקים דגים בבריכות כאשר נפח המחיה שלהם שווה לכ-2-3 בקבוקי שתייה, תופסים דגים בחכה ומשאירים אותם מדממים על הפיתיון שעות ארוכות, מוציאים דגים מהמים בצייד רשתות ומחזירים אותם בחזרה לים פצועים וחולים מהתנאים ששררו מעל המים. ועוד כהנה וכהנה עובדות קשות ומצמררות. האמירה שאנו מגנים על חיות בגלל רגשות, אין הכוונה היא בגלל תחושות וגחמות. אלא בגלל שאיפות עמוקות של נפשנו שאינן נתונות להרגשת חמידות זו או אחרת. מדובר בשאיפה אדירה להיטיב כמה שיותר לעולם, לאושרו ולהפחתת סבלו.
המוסר של ההטבה אינו המוסר היחידי השולט בנפש האדם ויש לאדם לאזן בינו לבין צווי מוסר אחרים, ממש כשם שהוא צריך לאזן בינו לבין תשוקותיו הפנימיות ביותר. הכוונה היא שיש להתחשב בצרכיו הנפשיים בעת החלת המוסר על המחשבה הדיבור והמעשה. כבר כתבתי שיש להתחשב ביצריו וברגשותיו של האדם, בכך שיענה לצרכיו הנפשיים באופן שיביא אותו להגדיל את יכולתו לתרום לעולם עוד יותר מאשר היה אילולא התמסר לתשוקותיו (דוגמא הפשוטה היא התמסרות לרעב- לאכול וזה כדי לקבל כוח לפעול ולתרום לעולם, ללמוד תחום אהוב כדי לתרום דרכו לעולם). בדיוק כשם שיש להתחשב בצרכים, צריך להתחשב בצווי המוסר הכלליים. הצווים כמו לא לגנוב, לא לשקר, לא להרוג כל אלו צווים "דאונטולוגיים" כללים התקפים למצבים מסוימים ומטרתם להורות את הדרך. אין מטרתם של צווים אלה להביא למטרה מסוימת בהכרח, אבל הם טבועים עמוק בנפשנו. היחס אליהם צריך להיות בדיוק כמו היחס לתשוקות. יש תמיד למלא צווים אלו אלא אם כן הם נוגדים באופן ברור את שאיפת ההטבה לעולם. כמובן, שיש תמיד לנסות לחבר יחד גם את השאיפה להטבה העולמית וגם כל צו מוסרי דאונטולוגי זה או אחר, למשל- להתחמק מהשקר ולומר חצי אמת במקום לשקר לגמרי.
צריך אדם לדעת שהוא חלק מהעולם, ולכן עליו לענג את עצמו כשם שהוא מענג את חברו, כי השאיפה להטבה העולמית היא לא שאיפה רק לתת. אמרה התורה "ואהבת לרעך כמוך". כלומר שאתה צריך לאהוב גם את עצמך. רק ע"י אהבה עצמית אפשר לאהוב את הזולת. כי מי שלא אוהב את עצמו אינו אוהב את החיות עצמה, ואם לא אוהב הוא את החיות- איך יאהב חיות של מישהו אחר?
מערכת העצבים מעניקה לזולת זכות לקבל הטבה ולייחס מוסרי, בדיוק כמו שמערכת העצבים שלך מעניקה לך זכויות. מה שהופך אותך לאדם שצריך להעניק לו יחס מוסרי וגורם גם לחברך להיות אורגניזם בעל יחס מוסרי הוא מערכת העצבים. זהו מה שיגרום גם להעניק יחס מוסרי לבעלי החיים, כלומר ליצורים החיים בעלי מערכת העצבים.

ג'ון סטיוארט מיל טען, שדגל בתורת המוסר התועלתנית (מלשון הבאת התועלת המקסימלית לעולם במונחים של הנאה וסבל) ניסח זאת כך, שצריך להרבות את האושר באופן המקסימלי בעולם כי האושר הוא מה שכל היצורים החיים שואפים לו באופן טבעי. מתוך הכרה בשאיפה ההדוניסטית הכללית הזאת מגיעים לתורת מוסר המבקשת להיטיב באושר וביטול הסבל הכללי.
יש כאלה שמגיעים לאלטרואיזם מלאכותי ע"י אגואיזם. יש משהו בהרגשה שאתה טוב לכל, שנותן לך להרגיש עוצמות. שאתה עושה דברים למען העולם ולא רק למען עצמך.
היחס המוסר האנושי לזולת אינו חל רק על ביחס לחברה האנושית, בדיוק כפי שאנו רואים בטבע שיש חיות ממינים שונים שמשחקות זו עם זו. אני יודע שמושג מרכזי בפילוסופיה של עמנואל לוינס למשל הוא מושג ה"פנים". כשאנו רואים מישהו עם פנים אז באופן אוטומטי אנו מתייחסים אליו ביחס מוסרי. זה לא ממש רגש. זו תכונה נפשית של הטבה, של רצון שיהיה לזולת טוב. זו שאיפה יסודית בנפש להתייחס כראוי לבעלי פנים. אנו כחוקרים מדעיים גילינו שביסודן של הרגשות היא מערכת העצבים, ולכן אנו מעתיקים את היחס לבעלי הפנים ליחס מוסרי כלפי בעלי מערכת העצבים.
יש לאדם להעלות במודעותו את שאיפת ההטבה העולמית, וכפי שכותב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים"- יש לאדם לפשפש ולמשמש במעשיו ורעיוניו, מה הם האידאלים והתרומות הספציפיים שהוא רוצה להביא לעולם, ואח"כ יבדוק היטב ויעשה חשבון נפשו מה הם המעשים שיביאו אותו לתרומה זו. למען אמת אין אדם צריך, אלא להרהר בהטבה העולמית ולתכנן במחשבתו ודמיונו כיצד יביא עצמו להטבתה, וכיצד יתגבר על המכשולים מהמציאות הפנימית ומהמציאות החיצונית שלו, ויפיג באמצעות תובנותיו הפסיכולוגיות את הקשיים הפנימיים. ואח"כ רק צריך הוא לתת לכוחות נפשו החזקים לעמוד בשער ולהילחם מול כל תאווה או תשוקה רעה הבאה נגד שאיפת ההטבה העולמית.
האימון האישי (coaching) כיום עוסק במדרגה של הגשמת ערכים וחזון בעולם המעשה. הדבר טוב ויפה, אך המעלה הגדולה איננה להצטמצם לערכים וחזון אגואיסטיים או רוחניים אלו או אחרים, אלא להציב בראש העבודה האימונית את שאיפת ההטבה הכללית.
השאיפה להטבה העולמית כתורת מוסר, שורשיה עמוקים ביותר בנפש האדם, ושיוצאת היא למודעות הרי היא כמלך על כל הנפש, ומבקשת לכבוש לבבותיהם של בני האדם. גם ברור הוא שהשאיפה היא סובייקטיבית המושפעת מהמוח האנושי, והוצאתה לפועל חלקה מהחינוך שהאדם קיבל ומהשפעתה של החברה בה הוא חי. ומכל מקום מרגע שהופיעה, הרי היא כמלך הטוען שהאמת שלו היא האמת היחידה היקרה מפז. הרי היא לא כנשיא או ראש ממשלה דמוקרטי, שמוכן שהעולם יתנהל באופן חופשי ע"פ כוחות הנפש והאידאלים של האדם הנושא את השאיפה ושל האנשים והעולם אשר בתחום השפעתו, כך לא ישרתו את מטרת ההטבה הכללית, אלא היא כמלך השולט בארמון. בקיצור, היא מצד אחד רלטוויסטית כי היא מושפעת מהמח, מהחברה, ומהחינוך ומצד שני היא דיקטטורית, הטוענת שהאמת שלה ומעוניינת לכבוש את העולם, להאיר לעולם כולו באור האושר ופיחות הסבל בעולם.
מבחינה אבולוציונית השאיפה להטבה הכללית מתחזקת מנטיות החסד, האחריות, והמנהיגות, כי כוח הנתינה מתפתח מתוך האמפתיה לפרטים, והמנהיגות- הרי היא הובלת שאיפות פרטיות רק הובלתן באופן כוללני ובראש גדול. ולשם כך נצרכת האחריות על גורלם של כמה יותר יצורים חיים. וכך נוצרת השאיפה להיטיב כמה שיותר לכלל היצורים החיים. בהמשך מגיע כל אחד עם נטיותיו שלו- כיצד להיטיב לעולם ע"פ נטיותיו וכישרונותיו. לכן הנטייה לשאיפה להטבה העולמית איננה זרה לנפשו של האדם אלא תביעה מוחית שורשית המתפתח מהילדות. ככל שאדם יתר אמפתי באופן טבעי הוא מרחיב את אהבתו לכל עד שהופך הוא לאמפתי גם לאלו שהוא איננו רואה ורוצה לעשות עמם חסדים. עם אלו הקיימים בהווה ואלו שיולדו בעתיד, עם האדם כחיה.
המחקר המדעי במתמטיקה ומחשבים ופיזיקה וטכנולוגיות אינם נחשבים הטבה לעולם, כי באותה מידה שגילויו מועילים לנו הם גם מזיקים לנו. כי הגילויים בתחומים הללו הם חומריים, וכמו כל דבר חומרי אפשר להסב אותו לטובה ואפשר להסב אותו לרעה. דוגמאות לשימוש לרעה בטכנולוגיה הן הטכנולוגיה הצבאית ופצצת האטום וכן נזקים מוסריים במדיה- המיניים והאלימים, והנזקים של ההתנוונות הנפשית-חברתית-שכלית בהתמכרות למדיה, ותאונות הדרכים, וזיהום האוויר של התחבורה.
התיאטרון והקולנוע והזמר והספורט ושאר הבידור, ראוי להם להילמד, אך לא לעשות בהם קריירה, כי בכל אמנות וספורט יש ניצוצות של אורה גדולה, כי הם מרפאים את הנפש ומחזקים את הגוף, אך אינם מטרה בפני עצמה כי המטרה היא להיטיב לעולם ולא להתבדר ולהנות באופן הדוניסטי פרטי. מכל מקום אם כשרוני הרוצה לעשות לעצמו שם באחד מהתחומים הללו כדי להשפיע ולקרוא ולעורר את הציבור למטרות ההטבה, טוב שיעשה כן.
ראוי לאדם שיקדיש כל כולו למקצוע תורם או להתנדבות שהוא עוסק בה ולא ישקיע מרצו הולדת ילדים. אני מסיק זאת מכך שהרי כבר ברור הוא שהסברה בדוכנים לזכויות בעלי חיים מצילה לפחות מאות בעלי חיים בפרק זמן של שכנוע אדם אחד לעבור לטבעונות, ואילו השקעת אותם משאבים בילד מסוים תביא לכל היותר להתפתחות תקינה (כלומר – מונעת סבל ומאפשרת מידה מסוימת של אושר) במידת מה- דבר שהיה קורה גם אם הילד לא היה נולד- הוא לא היה סובל, והאושר הרי הוא זניח לעומת סבלם של מאות בעלי החיים.

יום ראשון, 28 ביוני 2015

מרק הנפש

אנחנו יצורים הפועלים באופנים בלתי ידועים, בעלי עולם פנימי בלתי ידוע. כל מי שחושב שאנו מתוכנתים להשיג את תשוקותינו טועה. העובדה היא שאנו הרבה פעמים לא מגיעים למחוז חפצנו. אפילו את רצונותינו איננו מכירים. אנו מכירים רק הבלחות של תשוקות וסיפוקים ותחושות פה ושם. אנו כאילו חיים בתוך מרק של תשוקות, סיפוקים, מחשבות, תחושות, רגשות, דמיונות, מחשבות, תכנונים, כאבים, חישה (מתוך תשומת לב אליה). תחילת הסדר הוא בהתבוננות פנימית. בעין הפנימית. אולי במדיטציה או תפילה.

שאיפת הרוח: תיקון החומר

התובנה החדשה שכל יצר תחושה ורגש מקורו במוח ובשורשים הישרדותיים-אבולוציוניים היא התובנה הגדולה ביותר בדורנו המאפשרת להתקדם בסולם הרוחניות ללא חשש שניקח תחושות הרוחניות כאלו או אחרות כמטרות בפני עצמן אלא תמיד נשאף לתקן ע"י הרוח את עולם החומר.

אין הנשימה, שאיפת הרוח, באה, אלא כדי לתת חמצן לדם ולהחיות את הגוף. כך שאיפת הרוח לא באה אלא לתקן תא החומר ולא כמטרה בפני עצמה להגעה לתחושות אקזוטיות.

ניגונים כשרים

שמיעת מוזיקה היא הקשבה לרגשות הזולת והפנמתם- הפנמתם- הנאה מהם, נתינה להם לחדור בלי לדעת מה שורשם, ההנאה עצמה איננה גושפנקה לכשרות המנגינה. אני נהנה מתחושות מיניות אבל זה לא אומר שאני רוצה להרגיש רגש מיני. השירים אם כן, לעתים אונסים אותנו ברגשותיהם.